אלימות במשפחה

אלימות במשפחה היא תופעה רחבת היקף בישראל והנתונים לגביה אינם פשוטים. לפי דוחות רשמיים, מדי שנה מוגשות למשטרה כ-19,000 תלונות בגין אלימות במשפחה. כ-65% מהן מוגשות על ידי נשים ורובן נוגעות לעבירות של תקיפה, חבלה גופנית חמורה וכדומה (כ-54%). כ-18% מהתלונות מוגשות בגין עבירות כלפי רכוש וכ-2% בגין עבירות מין במשפחה. לכך יש להוסיף נשים אשר נרצחות על ידי בני משפחתן, והתמונה ברורה (30% מהן הן בנות מיעוטים וכ-20% משתייכות למשפחות של עולים חדשים).

"מעשי אלימות בתוך המשפחה נתפסים כבעלי חומרה מיוחדת במערכת האיסורים הפליליים העוסקים בעבירות אלימות. הציפייה האנושית הטבעית הינה כי בתוך משפחה ישררו יחסי אהבה, הרמוניה, וכבוד הדדי. הפרתה של ציפייה זו הופכת את השימוש באלימות במשפחה לתופעה העומדת בניגוד עמוק לחוש הצדק האנושי (כבוד השופטת אילה פרוקצ'יה, ע"פ 6758/07).

למרות הנתונים המדאיגים הללו, חשוב לזכור שפעמים רבות תלונות בגין אלימות במשפחה אינן אלא תלונות שווא. אמנם מחקרים מראים שבמרבית המקרים שבהם מוגשת למשטרה תלונה בגין אלימות במשפחה, הדברים אכן מבוססים (גם אם לא ניתן להביא להרשעה פלילית), אך אי אפשר לדבר על אלימות במשפחה מבלי להזכיר סוגיה זו. התופעה של תלונות שווא שכיחה בעיקר בקרב זוגות הנמצאים בהליכי גירושין, כאשר אחד מבני הזוג מגיש תלונה מתוך רצון לנקום ו/או מתוך ניסיון לצבור "הישגים משפטיים" בסכסוך הגירושין/הפרידה. שימו לב, על פי נתוני משטרת ישראל הרשמיים, כ-60% מהתיקים בגין אלימות במשפחה נגנזים ואינם מגיעים לכדי הגשת כתב אישום. על פי רוב בעילות של חוסר עניין הציבור, חוסר ראיות או עבריין לא נודע.

מהי אלימות במשפחה וכיצד החוק מתייחס לעבירות אלימות במשפחה?

בראש ובראשונה חשוב להבין כי אלימות במשפחה היא נושא בפני עצמו במשפט הפלילי אשר יש מאחוריו חקיקה ייחודית. הרשויות – החל מהמשטרה וכלה בבתי המשפט – נוקטות במדיניות של אפס סובלנות כלפי אלימות במשפחה. ידוע גם שתיקי אלימות במשפחה הינם בעלי מאפיינים ייחודיים כמו רגשות, יחסי תלות, אמוציות, היבטים שיקומיים והרתעתיים ועוד. ההגדרה לגבי מיהו "בן משפחה" בעבירות אלה נמצאת בסעיף 1 לחוק למניעת אלימות במשפחה, התשנ"א-1991. מדובר כמובן כמעט בכל בן משפחה כפי שאנו מפרשים זאת לרבות אישה, בעל, ילד, הורה, סב, אחים, אחיות, גיסים וכו'. קיימת גם הגדרה למושג "בן משפחה" בסעיף 351(ה) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, אך הגדרה זו שונה מעט והינה ספציפית לעבירות מין במשפחה.

ענישה מחמירה

אחד הפרמטרים הידועים והבולטים לגבי אלימות במשפחה הוא המושג "כפל עונש". בעבירות מסוימות, כאשר הנפגע הוא בן משפחה, העונש הקבוע בחוק הוא כפול מהעונש "הרגיל". למשל, העונש המקסימלי על תקיפת סתם של בן משפחה הוא 4 שנות מאסר (בניגוד לשנתיים כאשר לא מדובר בבן משפחה) ואילו העונש על תקיפה שגרמה לחבלה של ממש הוא 6 שנים אם הנפגע הוא בן זוג ו-7 שנים אם הוא קטין (בניגוד ל-3 שנות מאסר בתקיפה "רגילה"). כך הדברים נכונים גם לגבי עבירות נוספות כמו פציעה, חבלה חמורה, חבלה בכוונה מחמירה, עבירות מין ועוד. אמור מעתה, הענישה בגין אלימות במשפחה תהיה לרוב מחמירה יותר מהענישה בגין אותן עבירות בדיוק שלא נעשו כנגד בן משפחה.

גרסאות העדים

עבירות אלימות במשפחה מתבצעות פעמים רבות ב"חדרי חדרים" וקיימת מחלוקת לגבי עצם ביצוע העבירה. זאת משום שהמשטרה מתמודדת עם מצב של גרסה מול גרסה. לעתים הנפגע אף מבקש לשנות את גרסתו בטענה ש"הגזים" וייתכן שהמשטרה ובית המשפט דווקא ייראו בכך סימן למצוקה ולא "חזרה בלב שלם מהדברים". היות שהרשויות נוקטות ברגישות רבה לגבי עבירות של אלימות במשפחה, במקרים מסוימים החשוד/הנאשם לא יוכל להביא לבירור הטענות כנגדו בשלב המעצר אלא רק בשלב ההוכחות המתנהל בבית המשפט לאחר הגשת כתב אישום.

מעצר בגין אלימות במשפחה

מאפיין ידוע נוסף של עבירות אלימות במשפחה הוא מעצר החשוד. התביעה יכולה לבקש את מעצרו של החשוד עד לתום ההליכים וחוק העונשין אף קובע "חזקת מסוכנות". כלומר, החשוד הוא זה שצריך להוכיח העדר מסוכנות ולא התביעה צריכה להוכיח מסוכנות (נטל מהופך). לעניין זה יש משקל רב ביכולת של הנאשם/החשוד להימנע ממעצר. לא אחת, כאשר מדובר על אלימות במשפחה, בתי המשפט לא ייטלו סיכון וישחררו את החשוד/הנאשם ממעצר רק בכפוף למבדקים סוציאליים וגורמים חיצוניים.

צווי הגנה, הרחקה ומניעת הטרדה מאיימת

גם אם הנאשם/החשוד איננו נעצר, ייתכן והוא ייאלץ להתמודד עם צווי הגנה מגבילים שיוטלו עליו נוכח החשדות המיוחסים לו. כלומר, השחרור מהמעצר יהיה כפוף לעמידה בתנאי צו הגנה הקובע למשל את הרחקתו של החשוד מהבית, מניעת יצירת קשר עם המתלונן/ת וכדומה. יודגש גם שקצין משטרה רשאי – כאשר מונחת לפתחו תלונה בגין אלימות במשפחה – להורות על מתן צו הרחקה מנהלי מיידי עוד בטרם מתנהל הליך משפטי. צו זה יכול אפילו להינתן בעל פה ותוקפו כצו שניתן על ידי בית המשפט. בית המשפט רשאי להטיל צווים שונים על החשוד/הנאשם שמטרתם להגן על המתלונן ובני משפחה נוספים וביניהם צו הגנה, צו הרחקה וצו למניעת הטרדה מאיימת.

ההיבט השיקומי של עבירות אלימות במשפחה

בדומה לכל תיק פלילי, גם בתיקים של אלימות במשפחה יש היבט שיקומי. לצד הרצון להרתיע מפני אלימות במשפחה, בתי המשפט מעוניינים לאפשר לנאשמים לחזור למוטב. בית המשפט שם ליבו על נושאים כגון ההשלכות שעלולות להיות למאסרו של הנאשם על התא המשפחתי, עמדתו של המתלונן לאחר חלוף זמן מהגשת התלונה, עברו הפלילי של הנאשם (אם קיים), תסקיר שירות המבחן, אורח חייו התקין של הנאשם וכדומה. לשם כך בית המשפט מציע לעתים לערוך לנאשם תסקיר על ידי שירות המבחן. תסקיר יכול לשפר את סיכוייו של הנאשם להציג נסיבות מקלות להרשעתו וענישתו. לדוגמה, תסקיר חיובי עשוי להיות ההבדל שבין ענישה שיקומית למאסר בפועל.

ייצוג משפטי בעבירות של אלימות במשפחה

ייצוג משפטי בעבירות של אלימות במשפחה הוא עניין הכרחי עוד מהשלבים המוקדמים והראשוניים ביותר. ככל שהפנייה לעורך הדין תהיה מהירה יותר, כך יהיה ניתן להתמודד ביעילות ובמקצועיות עם הנסיבות שנוצרו. בפרט כאשר הנאשם טוען לחפותו או שהתלונה שהוגשה כנגדו היא מוגזמת (ואפילו מומצאת). מעבר לזה, גם כאשר התלונה מבוססת על ראיות אמיתיות, הייעוץ המשפטי הוא קריטי באותה מידה (ואולי אפילו יותר).

למשרד עורכי דין עדי כרמלי ניסיון עשיר בייצוג נאשמים ונפגעי עבירה בעבירות של אלימות במשפחה. אנו מבינים היטב את המורכבות של הדברים ופועלים ללא ליאות לייצג נאמנה את החשוד/הנאשם בהתאם לנסיבות ובצורה הטובה ביותר. עורך דין המייצג את הנאשם/החשוד יוכל לבחון את הטענות כנגדו ולהציג דברים כנגדם כבר בשלבי החקירה והמעצר. זאת על ידי ניתוח הראיות שמבססות את החשדות המיוחסים לנאשם והצגתם באור אחר לגורמי החקירה והתביעה. תפקידו של עורך הדין הוא גם לסייע לנאשם/לחשוד בהתמודדות עם הליכי ביניים כמו מעצר, צווים והגבלות.

במידה שמוגש כתב אישום, עורך הדין יפעל להזים את החשדות המיוחסים לנאשם, להפחית את חומרתם ולייצג את גרסתו של הנאשם באופן המיטבי. ככל שהנאשם יורשע, עורך הדין יעזור בהצגת טיעונים לקולא לעונש שעשויים להיות משמעותיים לגבי גזר דינו של הנאשם. לעתים עד כדי הימנעות מהרשעה כאשר הנסיבות מאפשרות זאת.