הסדר טיעון הוא הסדר שהתביעה והנאשם/החשוד מגיעים אליו בהתאם למכלול הנסיבות המרכיבות את התיק. מדובר בעניין נפוץ בהליך הפלילי בישראל כאשר לפי מחקר שבוצע על ידי אוניברסיטת חיפה היקפם של הסדרי הטיעון בבתי משפט השלום עומד על כ-93% ובבתי המשפט המחוזיים על כ-86%. הסדר טיעון עשוי לטמון בחובו יתרונות רבים לטובת הנאשם אך יש לבדוק אותו היטב כמכלול ולשקול את השלכותיו בטווח הקצר ובטווח הארוך. הסדר טיעון יכול לגעת גם בעבירות שהנאשם יודה בהן ויורשע בגינן וגם בסוגיית גזר הדין.

בתי המשפט אינם מחויבים לקבל הסדרי טיעון ככתבם וכלשונם, אך המגמה בפסיקה היא לכבד הסדרי טיעון. זאת בשל היתרונות הרבים הגלומים בהסדרי טיעון הן כלפי הנאשם והן מבחינת האינטרס הציבורי. כאשר הסדר טיעון מנוסח באופן מקצועי על ידי עורך דין פלילי בעל ניסיון בתחום, סיכוייו להיות מאושר בבית המשפט הינם בהתאם. כאמור, להסדר טיעון יתרונות הנוגעים לנאשם ולאינטרס הציבורי. למשל:

• הנאשם – וודאות גבוהה לגבי סעיפי הרשעתו הצפויים ועונשו, והכל בהליכים קצרים יחסית.
• האינטרס הציבורי – הסדרי טיעון מאפשרים להגדיל את היקף האכיפה ולהביא להרשעת עבריינים. הם מגשימים עקרונות ברורים של יעילות ומאפשרים למערכות אכיפת החוב לפנות משאבים וזמן למטרות נוספות. הסדרי טיעון חוסכים כמובן גם בעלויות הנשענות בין השאר על הקופה הציבורית.

בית המשפט בוחן את הסדר הטיעון לפי "מבחן האיזון" שהותווה בפסיקת בית המשפט העליון. דהיינו, האם הסדר הטיעון שהושג בין עורך הדין הפלילי לבין התביעה מראה על איזון ראוי בין ההקלה שניתנה לנאשם לבין האינטרס הציבורי שבהרשעה ובענישה. בתי המשפט נוטים לייחס חשיבות רבה לכך שבמסגרת הסדר טיעון הנאשם מודה בעבירות והוא חוסך מהמערכת את ניהול המשפט (כמו גם את הסיכוי לזיכוי). על פי רוב, בית המשפט בוחן את מתחם הענישה הרלבנטי לגבי העבירות שבהם הנאשם מודה במסגרת הסדר הטיעון ונשאלת השאלה מה היה יכול להיות העונש לולא ההסדר (כלומר, מה מידת ההקלה לעומת מידת הויתור). בנוסף, בתי המשפט עומדים על היבטים ראייתיים, שוקלים את סיכויי ההרשעה ללא הסדר טיעון ומתחשבים בנפגע העבירה (שלא יידרש לעמוד לעדות ולחקירות). 

עבודות שירות לציבור (או בשמן הידוע יותר "עבודות שירות") הן חלופה למאסר. מדובר במצב שבו הנאשם מורשע ונגזר עליו מאסר בפועל לריצוי בעבודות שירות. מאסר לריצוי בעבודות שירות לציבור ייגזר בשל סיבות שונות כגון (לא רשימה סגורה ולא תנאים מצטברים):

• עבירות קלות – העבירות שהנאשם הורשע בהן אינן מהמדרגה החמורה ביותר.
• נסיבות אישיות – קיימות נסיבות אישיות ספציפיות המצדיקות גזר דין כאמור.
• שיקולי שיקום – שיקולי שיקום הרואים בריצוי מאסר מאחורי סורג ובריח כגורם שעלול לדרדר את הנאשם ולמנוע את חזרתו למוטב (בניגוד לתועלת שתצמח לנאשם ולחברה עם שיקומו על ידי עבודות שירות לציבור).
• עניין מוסרי – הנאשם "משלם את חובו לחברה" על ידי כך שהוא תורם לה באופן אפקטיבי.
• לוגיסטיקה – שאיפה לצמצם את מספר העבריינים המורשעים שאסורים בבתי הסוהר משיקולי מקום, עלויות ציבוריות וכדומה.

עבודות שירות לציבור מבוצעות בדרך כלל במוסדות ציבוריים כמו בתי חולים, רשויות מקומיות, דיור מוגן, בתי ספר, ספריות וכדומה. עונש כאמור יינתן רק לאחר שבית המשפט עיין בחוות דעת מממונה על עבודות שירות לציבור שמצא את הנאשם כשיר למאסר כאמור (כולל ראיון קבלה ואישור רפואי).

מתוך כ-350,000 תיקים פליליים שנפתחים מדי שנה במשטרת ישראל, רק כ-50,000 מבשילים בסוף לכדי כתב אישום. חלק ניכר מהתיקים שאינם הופכים לכתבי אישום נסגרים בעילות שונות. מלבד עילות סגירה כמו "עבריין לא נודע" או סגירה מחמת "נאשם שאיננו בר-עונשין", ישנן שלוש עילות סגירה ידועות הנוגעות לנסיבות התיק הספציפי:

• חוסר ראיות – אין מספיק ראיות להעמיד את הנאשם לדין ולהרשיעו מעל לכל ספק סביר.
• העדר עניין הציבור – קיימות ראיות אשר יכולות להביא להרשעת הנאשם אך נוכח הנסיבות הרלבנטיות אין עניין לציבור בהעמדתו לדין.
• העדר אשמה – אין עילה להגיש כנגד הנאשם כתב אישום מחמת העדר אשמה בביצוע עבירה.

קיימת חשיבות רבה לעילת הסגירה של התיק הפלילי שכן רק תיק פלילי שנסגר בעילה של "העדר אשמה" לא יוביל לשום תיעוד ברישום המשטרתי. תיק אשר נסגר מחמת חוסר ראיות או העדר עניין לציבור נכנס לתיעוד של הרישום המשטרתי ועלול להיחשף בעתיד לגורמים שונים. לא אחת, חשודים לשעבר שהתיק הפלילי בעניינם נסגר שלא בעילה של "העדר אשמה" פועלים בכדי לשנות את עילת הסגירה (קראו כאן עוד על סגירת תיק פלילי). 

מעצר עד תום ההליכים, כשמו כן הוא, מעצר אשר מוטל על החשוד/הנאשם עד לסיום ההליכים הפליליים בעניינו. מדובר בצעד לא פשוט הפוגע בזכותו של הנאשם ליהנות מחזקת החפות וזאת משום שהוא מושם במעצר עוד בטרם הורשע בדין. שימו לב, למרות שמעצר עד תום ההליכים הוא צעד קשה כלפי חירותו של הנאשם, על פי נתוני המשטרה כ-33% מהעצורים בישראל מצויים במעצר עד תום ההליכים. מתן אישור למעצר עד תום ההליכים הוא לא החלטה מנהלית אלא מדובר בהליך שבסמכותו של בית המשפט בלבד. בית המשפט יורה על מעצר עד לתום ההליכים רק בהתקיים שלושה תנאים מצטברים:

• קיימת תשתית ראייתית לכאורית היכולה להוביל להוכחת האשמה.
• קיימת עילת מעצר.
• העדר חלופת מעצר שתגשים את תכלית המעצר עם פגיעה פחותה יותר בחירות הנאשם ובדרך פחות פוגענית.

מעצר ימים הוא מעצר פלילי (עם הארכת מעצר או בלי הארכת מעצר) אשר איננו מעצר עד תום ההליכים. ככל ומשטרת ישראל סבורה שאין לשחרר אדם ממעצרו לאחר שחלפו 24 שעות ממועד תחילת המעצר, היא רשאית לפנות לבית המשפט בבקשה להארכת מעצר. בית המשפט יהיה רשאי להורות על המשך מעצרו של הנאשם או על האפשרות לשחררו (עם או בלי ערובה). מעצר ימים נקבע לתקופה מוגבלת הניתנת להארכה בהתאם לנסיבות. 

הגנה עצמית היא טענת הגנה במשפט הפלילי. על פי סעיף 34י לחוק העונשין, התשל"ז-1977, אדם לא יישא באחריות פלילית למעשה שהוא נדרש לעשותו על מנת להדוף תקיפה שנשקפה לו ממנה סכנה מוחשית לחייו, לחירותו, לרכושו, לפגיעה בגופו או בזולתו. לא מדובר בקו הגנה פשוט וטענת הגנה עצמית מבוססת על שישה יסודות מצטברים והם:

1. יסוד התקיפה שלא כדין.
2. יסוד הסכנה המוחשית.
3. יסוד המיידיות.
4. העדר כניסה למצב בהתנהגות פסולה.
5. יסוד הנחיצות.
6. יסוד הפרופורציונאלית.

עבירת שיבוש מהלכי משפט היא עבירה לפי סעיף 244 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. על פי סעיף זה, מדובר בעבירה אשר במסגרתה אדם עשה דבר כלשהו מתוך כוונה להכשיל או למנוע הליך שיפוט, או להביא לכדי עיוות דין. זאת, בין אם על ידי העלמת ראיות, סיכול הזמנת עד רלבנטי או כל דרך אחרת. הליך שיפוטי מבחינת החוק כולל גם את השלבים השונים בחקירה הפלילית וגם הליכים הדרושים לשם הוצאה לפועל של הוראת בית משפט. 

שימו לב, נאשמים וחשודים רבים טועים בביצוע פעולות שונות היכולות להיתפס כשיבוש הליכי משפט (לעיתים אף בתום לב). כלומר, במקום לקבל ייעוץ משפטי מטעם עורך דין פלילי שינחה אותם כיצד לנהוג, הם עושים מעשים שמחמירים את מצבם. בין אם משום שהם מסתכנים בעבירה של שיבוש הליכי משפט ובין אם השיבוש לכשעצמו פוגע באמינותם ועלול להחליש את טיעוני ההגנה. לכן, ככל שקיים חשד או חשש פלילי בנוגע לאדם מסוים, מומלץ שלא לפעול מבלי לקבל ייעוץ משפטי מעורך דין פלילי. 

הטרדה מינית היא עבירה פלילית לכל דבר ועניין. בניגוד לעבירות מין אחרות, המנויות בחוק העונשין, התשל"ז-1977 (כמו, למשל, אונס או מעשה מגונה), הטרדה מינית בכלל, והטרדה מינית בעבודה בפרט, מקורן בחוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ח-1988. חוק זה קובע הגדרות רחבות מאד לגבי הטרדה מינית ולא מדובר רק במצבים של מגע פיסי. הטרדה מינית יכולה להיות גם הטרדה מילולית או הטרדה בהתנהגות. סקר שפורסם על ידי משרד התמ"ת מראה שכ-40% מהנשים בישראל סבורות שהן סבלו במידה כזו או אחרת מהטרדה מינית וכ-11% מכירות לפחות עובדת אחת שנפלה קורבן להטרדה מינית. 

החוק הפלילי בישראל לא מכיל אחריות פלילית על כל קטין אשר ביצע עבירה כלשהו. ראשית, עד גיל 12, החוק קובע באופן מוחלט העדר אחריות פלילית. לאחר מכן, עד גיל 14 ניתן להרשיע נער בפלילים אך אסור לגזור עליו עונש של מאסר. עד גיל 13 קטין יועמד לדין רק לאחר היוועצות עם קצין מבחן. לגילו של הקטין יש השפעה על היכולת להורות על מעצרו. קטין עד גיל 14 לא ייעצר ליותר מ-12 שעות ללא צו שופט וקטין מעל גיל 14 ישוחרר בתוך 24 שעות זולת אם ניתן בעניינו צו שופט. מעצר קטין מעל גיל 14 אפשר להאריך עד 20 ימים במצטבר. מיותר לציין כי קיימים היבטים רבים המבדילים בין התנהלות פלילית בעניינם של קטינים לבין התנהלות פלילית כלפי בגירים. כולל כמובן בעבירות זהות לחלוטין ואפילו במידה שקטין ובגיר (או קטינים בגילאים שונים) ביצעו בצוותא את אותה העבירה.