דיני המשפחה בישראל כפופים לסמכותן של שתי ערכאות מקבילות בעלות גישות שונות – בית המשפט לענייני משפחה ובתי הדין הדתיים (במקרה של בני משפחה יהודים – בית הדין הרבני). הבחירה בערכאה הנכונה לתיק וללקוח מושפעת מנסיבות המקרה כך שההליך המשפטי מתחיל עוד בטרם נעשה מהלך "רשמי". החוק בישראל קובע כי הערכאה שתרכוש את הסמכות לדון בתיק היא זו שהתביעה הוגשה אליה ראשונה. לעתים מדובר אפילו בעניין של ימים בודדים ואפילו שעות ספורות.

קיימת תפיסה מסוימת בציבור לפיה גברים מעדיפים בדרך כלל להתדיין בבתי הדין הדתיים ואילו נשים תבחרנה לרוב בבתי המשפט לענייני משפחה. אולם תפיסה זו איננה בהכרח תואמת את נסיבות התיק הרלבנטי. הבחירה בערכאה צריכה להתייחס למקרה הספציפי ומומלץ שתהיה בכפוף לקבלת ייעוץ משפטי.

נישואין וגירושין בישראל של בני זוג יהודים כפופים להלכה היהודית. על כן, כשם שבני זוג יהודים אינם רשאים להינשא בישראל שלא כדת משה וישראל, כך הם מנועים מלהתיר את הנישואין בכל דרך אחרת. כלומר, גירושין בישראל חייבים להיות על ידי מתן גט לאישה וקבלתו.

לא אחת, הסוגיה של מתן או קבלת גט הופכת ל"כלי" בסכסוך המשפטי בין בני הזוג. על פי רוב מדובר במצב שבו הגבר מסרב לתת לאישה את הגט ומנסה להפעיל עליה לחצים או פועל מתוך תחושות נקם. לצערנו, לא מדובר בתופעה נדירה. לפי נתונים עדכניים של הנהלת בתי הדין הרבניים בישראל, ישנם למעלה מ-800 מקרים שבהם גברים מסרבים לתת לנשותיהם את הגט למרות החלטה שיפוטית שהתקבלה בעניינם. כלומר, מאות מקרים בהם בית הדין הדתי הורה על פירוק הנישואין אך הבעל ממאן לתת את הגט המיוחל. יצוין גם כי קיימים מקרים (מעטים יותר) שבהם הנשים הן אלה אשר מתעכבות עם קבלת הגט. מבחינה משפטית, על מנת שאדם יוכר בתור סרבן גט צריכים להתקיים בעניינו שני תנאים מצטברים:

1. בית הדין הרבני נתן בתיק פסק דין לגירושין. 
2. הבעל ממאן לקיים את פסק הדין. 

גירושין או פרידה בין הורים לילדים הם תמיד הליכים מורכבים ורגישים. אחד הנושאים המאתגרים ביותר לגביהם הוא סוגיית המשמורת. כלומר, מי מהורים יגדל את הילדים, האם תתקיים משמורת משותפת, מה יהיה היקף הסדרי הראיה, האם קיימות הגבלות על מקום מגורים עתידי וכדומה. חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962 קובע שההורים רשאים להגיע להסכמות ביניהם לגבי משמורת הילדים ובלבד שהסכם כאמור יובא לאישור בית המשפט. אישור כאמור יינתן אם בית המשפט נוכח שהוא מגלם את עיקרון טובת הילד. בהעדר הסכם כאמור, סעיף 25 לחוק הכשרות המשפטית קובע שבית המשפט רשאי לקבוע את המשמורת והסדרי הראיה בהתאם לשיקול דעתו.

גירושין הם הליך מורכב המקפל בחובו סוגיות רבות כגון משמורת ילדים, הסדרי ראיה, מזונות ילדים, חלוקת רכוש, מזונות אישה ועוד. בני זוג מתגרשים יכולים להגיש תביעות בעניינים אלה לבתי המשפט לענייני משפחה או לבתי הדין הדתיים. לחלופין, הם רשאים לערוך ביניהם הסכם גירושין. כלומר, הסכם שבמסגרתו הם מגיעים להסכמות מחוץ לכותלי בית המשפט ובאופן שמתאים להם ולילדיהם בצורה האופטימאלית. הסכם גירושין יכול לכלול הסכמות לגבי כל הנושאים הקשורים לפרידת בני הזוג לרבות בסוגיות הקשורות לילדיהם.

הסכם הגירושין מובא לאישורו של בית המשפט. למרות שבתי המשפט אינם "חותמת גומי" לאישור הסכמי גירושין, המגמה בפסיקה היא לאשר הסכמים כאמור. זאת כל אימת שבית המשפט סבור שהצדדים מבינים את ההסכם, שהם חתמו עליו מתוך רצון חופשי ושהם מכירים בהשלכותיו ותוצאותיו. במידה שההסכם כולל היבטים הקשורים לילדי הצדדים (כמו משמורת או מזונות), בית המשפט יבחן את ההסכם גם מתוך עיקרון טובת הילד.

צוואה היא מסמך משפטי לכל דבר ועניין אשר במסגרתו אדם קובע כיצד הוא רוצה שרכושו יחולק לאחר הליכתו לבית עולמו. חוק הירושה, התשכ"ה-1965, וכמובן שגם פסיקת בתי המשפט, מכירים בחשיבותה הגבוהה של הצוואה. צוואה קודמת לכל הוראות אחרות בחוק וכלל ידוע במשפט הישראלי הוא ש"מצווה לקיים את דבר המת" ("רבי יהודה הנשיא אמר משום רבי יעקב שאמר משום רבי מאיר: מצווה לקיים דברי המת").

עם זאת, סעיף 30(א) לחוק קובע שאם הצוואה נערכה כאשר המצווה היה נתון תחת השפעה בלתי הוגנת הרי שאין לקיימה כיוון שהיא לא מבטאת את רצון המת (אלא גלומים בה רצונותיו של המשפיע הבלתי הוגן). המושג "השפעה בלתי הוגנת" נדון ארוכות ורבות בפסקי דין לאורך השנים. מבלי להיכנס לעובי הקורה ניתן לומר כי בית המשפט העליון קבע מספר אבני בוחן לשם איתור השפעה בלתי הוגנת למשל:

• מצבו הגופני של המצווה בעת עריכת הצוואה.
• מצבו הנפשי של המצווה בעת עריכת הצוואה.
• האם המנוח אכן היה נתון מבחינת אישיותו ואופיו להשפעה בקלות?
• מה היה היקף התלות של המצווה בנהנה?
• האם המנוח היה בודד ונותקו קשריו עם אחרים?
• האם הנסיבות שאפפו את עריכת הצוואה יכולות להעיד על השפעה בלתי הוגנת?
• האם התוצאות של הצוואה יכולות להעיד על השפעה בלתי הוגנת?

על פי פסיקת בית המשפט העליון, איזון משאבים במסגרת חלוקת רכוש בין בני זוג כולל לא רק את הזכויות של הצדדים אלא גם את חובותיהם. כלומר, כל אחד מבני הזוג חייב לשאת בחובו אשר נוצרו במסגרת ניהול משק הבית המשותף וללא קשר למידת אחריותו ליצירתם. עם זאת, ישנם מקרים בהם ניתן לטעון כי החוב לא היה משותף ואף להביא לכך שטענה כאמור תתקבל בבית המשפט. זאת למשל במקרים כגון:

• חובות שהם בעלי אופי אישי מובהק (כמו הימורים, לדוגמה).
• חובות שנוצרו אגב הפרת נאמנות כלפי בן הזוג השני. למשל, בשל הברחת נכסים או הוצאות כספיות על מאהב או מאהבת.
• חובות אשר נוצרו בשל הוצאות על רכוש נפרד.
• חובות אשר נוצרו תוך כדי "מניפולציה כספית" של אחד מבני הזוג.

שימו לב – ניכוי חובות ממצבת הרכוש המשותף לא יתקבל רק בטענות כלליות של העדר ידיעה, אי מתן הסכמה או ללא מעורבות ביצירת החוב. לפי פסיקת בית המשפט, הפרדת חובות ממצבת הרכוש היא החריג לכלל איזון המשאבים ועל כן יש להוכיח כי מדובר ב"חובות בעלי אופי אישי מובהק, שנוצרו תוך הפרת האמון שבין בני הזוג" (עמ"ש 1469-03-16).

פסק דין למזונות ילדים הוא פסק דין שצופה את פני העתיד. מטרתו היא להבטיח את תשלום מזונותיהם של הילדים עד הגיעם לגיל 18 (או גיל 21), ובהתאם לצרכיהם מכאן ויכולותיהם הכלכליות של הוריהם מכאן. אולם לא מדובר בפסק דין "סופי" ולעתים יש מצבים בהם כעבור תקופה מסוימת (ואפילו לאחר שנים רבות) אחד הצדדים מבקש לשנות את דמי המזונות. לדוגמה:

• האב טוען שתשלום המזונות מביא אותו למצוקה כלכלית ואף לפת לחם.
• ההורה שאינו משמורן טוען שהילדים מתנכרים אליו ומסרבים לפגוש אותו (תופעת "הילד המרדן").
• האישה טוענת שהמזונות אינם מספיקים לצרכי הילדים.
• חל שינוי נסיבות מהותי בצרכי הילדים.
• חל שינוי נסיבות מהותי ביכולותיהם הכלכליות של ההורים.
• ועוד.

החוק מאפשר להגיש תביעות להגדלה או הפחתה של מזונות ילדים. כל מקרה נבחן לגופו ויש להבין כי שינוי מזונות ילדים שנקבעו בפסק דין לא ייעשה בנקל. בית המשפט או בית הדין הדתי מחפשים בתביעות אלה את התקיימותו של "שינוי נסיבות מהותי" אשר "נבחן בראייה השוואתית בין מצב הדברים ערב חתימת ההסכם לבין מצב הדברים בעת הגשת התביעה להפחתת המזונות" (ע"א 1880/94). יודגש גם שכאשר מזונות הילדים נקבעו בהסכם בין ההורים, היכולת לשנות אותם היא אף מוגבלת יותר. זאת, נוכח העובדה שההסכם נקרא כמכלול ואין להפריד את סעיפיו הנוגעים למזונות משאר הסכמות שהושגו בין הצדדים. 

ניכור הורי הוא מצב שבו ההורה המשמורן שהילדים נמצאים בחזקתו גורם לקטינים לפתח רגשות ניכור עזים כלפי ההורה השני. זאת, עד כדי כך שהילדים מסרבים בכל תוקף להיפגש עם ההורה שאינו משמורן. תופעת הניכור ההורי תופסת לאחרונה יותר ויותר מקום בפסיקת בתי המשפט והוכחת ניכור הורי יכולה להגיע עד לכדי התערבות מצד הערכאות וגורמים שונים. בין השאר ניתן להורות להורים והילדים לפנות לטיפול אצל גורמי מקצוע ואף להטיל סנקציות כלכליות על ההורה המנכר. במקרים מסוימים ייתכן ובית המשפט אף יורה על העברת המשמורת בין ההורים. 

התופעה של זוגות אשר חיים ביחד ללא נישואין הולכת וצוברת תאוצה בישראל, כמו בכל העולם. בין אם מדובר על סיבות אידיאולוגיות וחברתיות (כמו התנגדות למוסד הנישואין) ובין אם משום שבני הזוג אינם יכולים להתחתן בישראל (זוגות חד מיניים, כהן וגרושה, בני דתות אחרות), יותר ויותר תאים משפחתיים מנהלים חיים של ידועים בציבור. ההגדרה העיקרית לכך שבני זוג הם ידועים בציבור היא שהם מנהלים חיי משפחה כבעל ואשה במשק בית משותף. להגדרה זו, שמקורה מחוק הירושה, התשכ"ה-1965, ניתנו לאורך השנים פרשנויות רבות ומגוונות.

פעמים רבות הליכים משפטיים בין בני זוג ידועים בציבור עוסקים ממש בעצם הגדרתם של הצדדים כידועים בציבור. במקרים אחרים קיימות מחלוקות לגבי היקף הזכויות והחובות של הצדדים זה מול זה מתוקף היותם ידועים בציבור. ישנן סיטואציות המערבות צדדים שלישיים כמו למשל בתיקי ירושה שמתנהלים בין הילדים הביולוגיים לבן הזוג הידוע בציבור או כאשר מדובר במאבק על זכויות מול רשויות המדינה מתוקף חיים כידועים בציבור.